<h1>רבינו אברהם מן ההר — נזיר</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[נזיר ל"ט ע"א] ומותיב אם כן מאי טעמא אותביה רב פפא. ומשני דרב פפא תנא ליה חמש בברייתא כי היכי דנהדר ביה. דסבר שלא היתה בידו של אביי אלא סברא בעלמא, ולא רצה לחזור שכך היה מקובל מרבותיו. אבל בברייתא ליכא אלא לוקה סתם. דע והבן כי לאו שבכללות הוא על שני פנים, האחד שלאו אחד הוא כולל איסורים רבים, כגון דאתו תרי תלתא איסורי מחד לאו, כגון לא תאכלו על הדם [ויקרא י"ט] דדרשינן מיניה בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ג ע"א] חמשה ענינים, ואמר ר' חייא על כולם אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות. ודומה לאלו הפנים לאו דמכל אשר יעשה מגפן היין שכולל זג וחרצן ויין, אם היה בו לאו מבואר. והפנים השניים שאיסורין הרבה כתובים בפסוק עם לאו אחד או בראשם, כגון לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך [דברים י"ב]. וכן גם כן אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל [שמות י"ב]. וכי אם צלי אש הוא מהפנים הראשונים, אם היה כתוב בביאור אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש שכולל שלא לאכלו נא ומבושל. או שיבא הלאו אחר פרט האיסורין, כגון כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו [ויקרא ז']. וכן גם כן ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו [שם כ"ג]. והנה התבאר תכלית הביאור פרק קמא דכריתות [ד' ע"א] דדבר פשוט הוא שאין לוקין על לאו שבכללות אם לא העידו החכמים שיש בפסוק דבר מיותר שלא היה צריך לאמרו כי אם לחלק האיסורין, שאז ילקה על כל איסור ואיסור, כדמשני התם, כדאקשה לר' אילא ולרבי יצחק דקאמרי שאוכל לחם וקלי וכרמל לוקה שלש, ואוכל מעשר דגן תירוש ויצהר לוקה שלש, והא אין לוקין על לאו שבכללות, ומשני שאני התם דמייתרי קראי. ובפנים הראשונים, שהם כשיצא מפרט אחד איסורים רבים שלא פרטן הכתוב, לא מצאנו בשום מקום שנצא מהכלל המקובל שאין לוקין על לאו שבכללות, שהרי אין שם דבר מיותר בלי ספק, שהרי חסר מהפרטים. אבל בפנים השניים נצא לפעמים מכלל המקובל כשיעידו עליו החכמים בעלי הקבלה. וכאשר לא יעידו עליו, כמו אל תאכלו ממנו נא ובשל וכו', שלא זכרו החכמים בעלי הקבלה כלל בזה שיבא לחלק, לא נצא מהכלל המקובל בידינו אין לוקין על לאו שבכללות.
והנה נחלקו אביי ורבא בזה הענין, אביי סובר שלוקין על כל לאו שבכללות באיזה מן הפנים שיהיה, אם הנם מן הפנים הראשונים או מן הפנים השניים. על כן אמר בזה שלוקה שתיים, אחד אלא תאכלו ממנו נא ואחד שעבר כי אם צלי אש. וכן אמר שנזיר שאכל חרצן לוקה שתים משום חרצן לא יאכל ואחד מכל אשר יצא מגפן היין לא יאכל. ורבא סובר כמו שכתבנו כי על זג לוקה אחת ועל חרצן אחת, כמו שהעידו בעלי הקבלה, כדתנן במתניתין ובברייתא. אבל אינו לוקה משום מכל אשר יעשה מגפן היין. ונראה דלא גרסינן גבי זג וחרצן בפרק כל שעה [פסחים מ"א ע"א] איכא דאמרי חדא לא לקי אלא חדא לקי, דהא הכא אמרינן בהדיא אינו לוקה אלא אחת. ובמה שנעמד על הכלל המקובל שיהיה לאו שבכללות ללישנא קמא לוקה בו אחת, וללישנא בתרא אינו לוקה כלום דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה.
[נזיר ל"ח ע"ב] על זה. שאם אכל לחים ויבשים והתרו בו על כל אחד ואחד לוקה שתים. וענבי. אע"ג דתרוייהו היתר נינהו לוקה שתים. זג חרצן. לוקה שתים. האי פלוגתיה דאביי ורבא הוא בפרק כל שעה [פסחים מ"א ע"ב] גבי אכל נא ומבושל וגבי אכל זג וחרצן, ובמנחות פרק כל המנחות גבי המעלה שאור ודבש [נ"ח ע"ב]. ובכל הספרים נמצא דרבא אמר לוקה שתים ושלש. ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות. ולישנא קמא דחדא מיהא לקי, ולישנא בתרא דחדא נמי לא לקי דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה, כלומר שאינו כולל אלא ענין אחד. וכאן נמצא בספרים בהפך אלו השיטות, דאביי אמר לוקה שתים ושלש, ורבא אמר אינו לוקה אלא אחת שאין לוקין על לאו שבכללות. ורבינו שלמה גריס הכא כי התם, דרבא אמר לוקה שתים ושלש ואביי אמר אינו לוקה אלא אחת וכו'. והר"ם ז"ל גריס בכולהו דאביי סבר לוקה שתים ושלש ורבא סבר אין לוקין על לאו שבכללות, דהא מסקינן בסנהדרין פרק ארבע מיתות [ס"ג ע"א] ובכריתות פ"ק [ד' ע"א] שאין לוקין על לאו שבכללות. ופסק כלישנא קמא דחדא מיהא לקי, דהא קאמר הכא בהדיא חדא מיהא לקי, כמו שכתב בספר המצוות בשורש ט'. לוקה שתים, משום מכל אשר יעשה מגפן היין. דלא יאכל דסופיה דקרא אכולהו קאי, והוי כאילו אמר לא יאכל מכל אשר יעשה מגפן היין, ולא יאכל חרצן ולא יאכל זג. כללות. שכולל איסור כולן. וברייתא דלעיל דתני לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו הכי קאמר אפילו לא אכל אלא אחד מהם לוקה, אבל אם אכל שתיהן אינו לוקה אלא אחת. והעיקר דאינו לוקה אלא אחת מזג או חרצן קאמר, אבל זג וחרצן לוקה שתים, כרבנן דמתניתין. וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, וכדתניא בברייתא. ורבא לא פליג אלא אכל [אשר] יעשה מגפן היין שלא דברו ממנו במשנה ולא בברייתא. וכן דעת הר"ם שפסק בפרק ה' [נזירות ה"ח] לוקה חמש ולוקה שש.
<h2>דף יב.</h2>
[נזיר נ"ז ע"א] מגלחין. כלומר אחר ששלמו נזירותם. ומביאין קרבן. ששתקו הם או שנסתפק להם ולא הכחישוהו. אבל אם הכחישוהו אינו נאמן, דעד אחד בהכחשה לא מהימן [קדושין ס"ה ע"ב]. וכל שכן גבי קרבן, דאפילו איתא תרי סהדי שאומרים נטמא והוא אומר לא נטמאתי לא מייתי קרבן [כריתות י"ב ע"ב], דקרבן לכפרה אתי והאי גברא לא בעי כפרה. הא תלתא. והואיל והם שלשה אע"ג דהוו ברשות היחיד הוה ליה כרשות הרבים וספקו טהור. ראיתי. דלא הוה גביהון באותו רשות היחיד, וברשות אחר היה.
